צמצום התערבות ערכאת הערעור בהחלטות ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה- אף בעת יישום שגוי של הדין

התובעים, בעלי דירות שנפגעו מאישור תכנית חדשה, הגישו תביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, ובעקבות עררים שהוגשו על דחיית תביעות אלו, מונה שמאי מכריע לדון בטענות הצדדים. השמאי המכריע קבע כי ערך דירות התובעים ירד בכ-2.5%, ובהתאם לקביעתו, החליטה ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, כי הוועדה המקומית נדרשת לשלם סכומים אלו לתובעים. הוועדה המקומית הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, בהסתמך על קביעות בית המשפט העליון בפרשת הורוויץ, שם נקבע כי פגיעה בגובה 2%-3% מהווה פגיעה מזערית שהינה סבירה, ומצדיקה מתן פטור מפיצוי לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבנייה. בית המשפט העליון דחה את הבקשה, בקובעו כי על בקשות מסוג זה, תחול אמת מידה מחמירה ומצמצמת למתן רשות ערעור ותינתן ככלל רק בשאלות החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים, שלהן השלכות רוחב, או כאשר מתעורר צורך לקבוע כלל משפטי בעל חשיבות עקרונית, או שיש להידרש לפרשנות של חיקוק מקום שנחלקו בו הדעות בערכאות קמא. לא תינתן רשות לערער מקום שהועלו טענות בדבר יישום הדין בערכאות הקודמות, אפילו נפלה טעות ביישום או כאשר התעוררה שאלה שעניינה יישום כללים שבהם נתון לבימ"ש שיקול דעת רחב. טעם נוסף לכך שאין ליתן רשות ערעור הנו העובדה שסכום הפיצוי שעל המבקשת לשלם נמוך יחסית.

בר"מ 9016/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הוד השרון  נ' תומר וינשטיין ואח', ניתן ביום 14.07.13; לקריאת ההחלטה במלואה- ראה מאגר "נבו".