שיטת ההיטל התקבלה במידה רבה בעקבות המציאות האיטית של פיתוח ישובים.
פעמים רבות, רשות מקומית מקימה שכונה חדשה, וסוללת בה רחובות, אך עוברות שנים עד שמלוא פוטנציאל הבניה מנוצל, ונבנים כל הבניינים שהשכונה יכולה להכיל. לכן, היטלי פיתוח מוטלים על פי תעריף קבוע לכל מ"ר מהנכס, ובדרך כלל תשלומם נדרש כתנאי לקבלת היתר בנייה למבנה חדש; זאת גם כאשר התשתיות שנועדו לשרת את אותו מבנה (רחוב סלול, מערכות ניקוז וביוב), קיימות כבר זמן רב.
לעיתים, מוקמים בשכונה בניינים קטנים יחסית, וכעבור שנים רבות, כשהעיר כולה מתפתחת והופכת צפופה יותר- מגיע יזם שמבקש להרוס בניין קטן כזה ולבנות במקומו בניין גדול יותר. במצב כזה, לכאורה, הרשות המקומית כבר גבתה היטלי פיתוח בגין שטח המבנה הישן יותר ושטח הקרקע של הנכס. לכן, כעת, מותר לרשות לגבות היטלי פיתוח נוספים רק בגין שטח הבניין החדש בקיזוז שטח הבניין שנהרס.
אף על פי כן, רבות מן הרשויות אינן נוהגות כך: השטחים המיועדים להריסה אינם מקוזזים מסך השטח לבנייה שמחויב בהיטלי פיתוח, אלא אם כן היזם מוכיח כי שולמו בעדם היטלי פיתוח בעבר.
דרישת הוכחה כזו הינה בלתי אפשרית עבור רוב היזמים, מכיוון שבדרך כלל, תשלומי העבר בגין השטחים המיועדים להריסה נעשו לפני עשרות שנים, על-ידי הבעלים או החוכר הקודם בנכס. לעיתים נדירות מצליח היזם לשים ידיו על קבלות בגין כל אותם תשלומי עבר.
רשויות מסוימות, אף מגדילות לעשות, ומגבילות את אפשרות הקיזוז רק למקרים שבהם הוכח כי התשלומים ששולמו בעבר בגין שטחי ההריסה היו תשלומים מסוג היטלי פיתוח, ולא דמי השתתפות.
למרות שרשויות רבות נוהגות באופן זה, ניתן להפחית את החיוב על-ידי סממנים שונים המעידים על כך ששטחי ההריסה חויבו בעבר; זאת באמצעות נקיטה בהליכים משפטיים.
על מנת להגיע לתוצאות מיטביות, מומלץ להיעזר בעורך-דין מנוסה בתחום.
נכתב על ידי מיכאל רוזן, עו"ד (רו"ח) וענבל פרברי, עו"ד
|