נדחתה תביעה להשבת תשלום לקרן חניה למרות שלא נבנה חניון ציבורי בסמוך לנכס

בשנת 2008 ביקשו התובעים לבנות על הנכס מבנה למגורים, ולצורך כך הגישו לוועדה המקומית לתכנון ולבניה של הנתבעת, בקשה לקבל היתר בניה. הנתבעת התנתה את קבלת ההיתר בתשלום של 97,112 ₪ עבור קרן חניה. התובעים שילמו את הסכום וחתמו על כתב התחייבות נלווה בתוספת המילים "תחת מחאה". הבניין הוקם בהתאם להיתר הבניה לפני מספר שנים, אך מאז הקמתו ועד היום לא הוקם כל חניון במרחק של עד 500 מטר מהנכס ולא נראה שיש כוונה לעשות זאת בעתיד הקרוב. לפיכך, טענו התובעים כי יש להשיב להם את הסכום ששילמו לקרן חניה. הנתבעת לעומתם טענה כי בכתב ההתחייבות ויתרו התובעים על העלאת טענות כנגד התשלום וכתב זה מחייב. כמו כן, היה על התובעים למצות את ההליכים באמצעות בקשה לפטור מתשלום קרן חניה או בהגשת ערעור על החלטת הוועדה המקומית, אך הם נמנעו מכך על מנת לזרז את קבלת ההיתר. נטען כי הסמכות בנושאים אלו נתונה לגופי הערר ולא לביהמ"ש. לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי מכיוון שבתכנית המסמיכה אותה לגבות קרן חניה לא נקבע מועד להקמת החניון- הכספים מוחזקים על-ידה כדין. ביהמ"ש דחה את הטענה בדבר העדר סמכות אך קיבל את יתר טענות הנתבעת; מכיוון שהתובעים לא הגישו ערר או בקשה לפטור מתשלום והמתינו עד לסיום הבניה, אין לאפשר להם כעת להעלות טענות בעניין תוקפו של התנאי בהיתרי הבנייה המחייב בתשלום קרן חניה, למעט טענות שלפיהן הנתבעת כלל לא הייתה מוסמכת לגבות את הכספים או עשתה בהם שימוש בניגוד לדין.  

ת"א 40870-09-13 אברהם חוף נ' עיריית תל אביב, ניתן ביום 12.07.15; לקריאת ההחלטה במלואה- ראה מאגר "נבו".