בית המשפט העליון ביטל את הלכת "קנית"

שני ערעורים שנדונו במאוחד בביהמ"ש העליון הביאו לדיון מחודש בהלכת קנית: רמ"י מתקשרת מעת לעת עם יזמים במתכונת של "חוזה פיתוח", היינו חוזה שבמסגרתו מתחייב יזם לפתח מקרקעין לקראת התקשרות בחוזה חכירה או בעלות עם סיומה של תקופת הפיתוח. כך עושות לעתים גם רשויות מקומיות. בהלכת קנית נקבע בדעת רוב, כי מעמדה של החברה היזמית בתקופת חוזה הפיתוח הוא אינו מעמד של בעלים או חוכר לדורות אלא של בר-רשות, ומשום כך היא אינה חייבת בתשלום של היטל השבחה. לאור הפסיקה המסויגת שניתנה לאחר מכן על בסיס הלכה זו ולאור השינויים במדיניותה של רמ"י, ביהמ"ש העליון קבע כי יש לעדכן את ההלכה. נקבע כי פרשנות המושגים "בעלים" ו"חוכר לדורות" צריכה להיעשות גם בהתחשב בתכליתו של היטל ההשבחה ובמטרות שהוא נועד לקדם. בבסיס היטל ההשבחה עומד העיקרון של צדק חלוקתי, כי מי שנהנה מפעולות התכנון שביצעה הרשות במימון ציבורי יחלוק את התעשרותו עם הקהילה שבקרבה הוא יושב. היזם הוא בעל האינטרס הכלכלי העיקרי בקרקע וזה שקוצר את פירות ההשבחה בפיתוחה ולכן ראוי לראות בו כחוכר לדורות. עם זאת, באותה נשימה נקבע כי אין להטיל על היזם חיובי יתר ולכן, באותם מקרים בהם יזם חב בתשלום היטל השבחה ואף שילם למינהל תשלום בסך של 91% מההשבחה, תשלום זה יוחזר לו והוא יהיה חייב בתשלום דמי היתר למינהל בשיעור שבו מחויב חוכר לדורות.

ע"א 7084/13 בר יהודה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון, ניתן ביום 10.05.16; לקריאת ההחלטה במלואה- ראה מאגר "נבו".