הגנות הנתונות לרשויות ציבוריות לפי חוק תובענות ייצוגיות הן דיוניות ולא מהותיות

במסגרת שני ערעורים שאוחדו, דן ביהמ"ש העליון בסוגיה של צירוף רשות ציבורית מרשויות המדינה כנתבעת נוספת בתובענה ייצוגית, לאור ההגנות המיוחדות שנקבעו לרשויות ציבוריות בחוק. נקבע כי ההסדרים המיוחדים בחוק תובענות ייצוגיות, מקנים לרשויות הגנות שהנן דיוניות באופיין ועל כן אין בהסדרים אלו כדי לגרוע מזכותם של גופים פרטיים שנתבעו בהליכים ייצוגיים לחזור אל הרשות בתביעת השתתפות או שיפוי, ככל שיש בידם עילה לכך. זאת בין בדרך של הודעות צד שלישי במסגרת ההליך הייצוגי עצמו ובין בדרך של הגשת תביעה נפרדת; לא יתאפשר לרשות להיסמך על ההגנות האמורות בהליך שיינקט נגדה על ידי הנתבע הפרטי להשתתפות או לשיפוי. כמו כן, ביחס לעילת תביעה של "עשיית עושר ולא במשפט", נקבע כי גם נתבע אשר נטל כסף בהתאם להנחיותיה של רשות מוסמכת אך בניגוד לדין ייחשב כמי שהתעשר "שלא על פי זכות שבדין". זאת משום שהנחיותיה של הרשות אין בהן כדי להקים לו "זכות שבדין" אם הדין קובע אחרת. השופט רובינשטיין הוסיף כי למרות שיש לאפשר לנתבע ייצוגי הגשת הודעת צד ג' כלפי המדינה (לאחר קבלת רשות מביהמ"ש), בהמשך הדרך, יש לנקוט משנה זהירות בבחינת טענותיו הקונקרטיות כלפיה.

ע"א 7115/14 שרון סירוגה ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ, ניתן ביום 03.07.17; לקריאת ההחלטה במלואה- ראה מאגר "נבו".