האם העירייה רשאית לגבות היטלי סלילה ותיעול מקום בו שולמו בעבר דמי פיתוח מכח הסכם פיתוח

בתחילת שנות השבעים נחתם הסכם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין החברה כלכלית לירושלים לפיו החברה הכלכלית תְפַתֵח את אזור התעשייה עטרות שבירושלים. המערערת הקימה פרויקט למגורים באזור זה, וחויבה על ידי העירייה בהיטלי סלילה ותיעול. המערערת טוענת כי חיוב העיריה הינו בכפל. הערעור נסב סביב מספר שאלות: האם הכספים נשוא ההסכם מהווים "דמי פיתוח", בגין איזה שטח שולמו הכספים והאם העירייה רשאית לגבות בנוסף לדמי הפיתוח היטלי סלילה ותיעול. בהמ"ש ניתח סוגיות אלו וסקר את השיטות למימון תשתיות לרבות השיטה בה גוף מסוים מתקשר בחוזה מול יזם ומקים את התשתיות בתמורה לתשלום מצד היזם. בהמ"ש קבע כי למרות שדמי הפיתוח שולמו למשרד הבינוי והשיכון או למינהל, ולא לעירייה, על העירייה להתחשב בשאלת תשלום של דמי הפיתוח. במקרה זה קבע בית המשפט כי דרישת העירייה לתשלום היטלי סלילה ותיעול היא בבחינת "כפל היטל". באשר לשטח בגינו שולמו הכספים, קבע בית המשפט כי לחברה הכלכלית היה ידוע  על פי תכנית המתאר החלה באזור מהן זכויות הבנייה וניתן היה לחשב בנקל את פוטנציאל הבנייה בכל מגרש. בהינתן האינטרס של החברה הכלכלית להפיק את מירב הרווח, ומכיוון שבהסכמים התחייבה החברה הכלכלית לפתח את כל שטח אזור התעשייה, ההיגיון הכלכלי תומך במסקנה שסכום דמי הפיתוח נקבע בהתחשב בפוטנציאל הבנייה עבורו נעשו עבודות הפיתוח. לפיכך, קבע בית המשפט כי על העירייה להשיב למערערת את מלוא הסכומים ששולמו בעבור היטלי פיתוח בגין כל פוטנציאל הבנייה עבורו נעשו עבודות הפיתוח.

עע"מ 718/16 לופטמן תכנון ובינוי בע"מ נ' עיריית ירושלים, ניתן ביום 23.07.18; לקריאת ההחלטה במלואה- ראה מאגר "נבו".