משרדנו הביא לביטול היטל השבחה למרות כתב התחייבות בין היזמים למועצה המקומית

העובדות וההליכים:

החברות "נתנאל" ו"שיכון ובינוי" חויבו לשלם היטל השבחה בגין אישור תכנית והקלות בשמונה מגרשים; כתנאי לקבלת אחת ההקלות, החברות נאלצו לחתום על כתב התחייבות לפיו הן מתחייבות לשלם היטל השבחה לפי שומה סופית שתיקבע.

לאחר ביצוע התשלום, החברות הגישו שומה נגדית במסגרתה טענו כי בארבעה מהמגרשים הן אינן חייבות בתשלום, שכן הן בגדר "ברות-רשות" בלבד, ולא חוכרות, ועל כן, בהתאם להלכת "קנית" שהייתה אז בתוקף, הן פטורות מתשלום היטל השבחה בגין ארבעה מהמגרשים.

שמאי מכריע קבע היטל השבחה בגין כלל המגרשים, בלי להבחין ביניהם, ועל כן החברות הגישו ערעור על השומה המכרעת, במסגרתו התקבלה טענתן כי בגין ארבעה מהמגרשים בהן הן "ברות-רשות" בלבד, אין חבות בהיטל השבחה.

לאחר כ 3 שנים, בהן סירבה הוועדה המקומית להשיב את הסכום ששולם ביתר, הגישו המועצה והוועדה המקומית תביעה הצהרתית נגד 2 החברות לבימ"ש אזרחי בטענה כי כתב ההתחייבות עליו חתמו מקים עילת גביה נפרדת ועצמאית וכי הן זכאיות להמשיך ולהחזיק הכספים שגבו.

החברות הגישו תביעה שכנגד להשבת הסכומים ששילמו בגין ארבעת המגרשים בהם היו "ברות-רשות" בלבד.   

מספר חודשים לאחר מכן, בטרם הוגשו ראיות, בוטלה הלכת "קנית" על-ידי בית המשפט העליון, והעירייה טענה כי לאור ביטול הלכה זו, ברי כי יש לבטל את הקביעה העקרונית לפיה החברות פטורות מתשלום היטל השבחה בגין ארבעת המגרשים שבהם היו בגדר "ברות-רשות" בלבד.

בנוסף ובמקביל, הוועדה המקומית הגישה ערעור על האופן שבו פיצל השמאי המכריע את סכום החבות בין המגרשים השונים, בטענה כי היה על השמאי המכריע לכלול בחיוב בגין ארבעת המגרשים שבהם החברות היו חוכרות, גם השבחה מכוח פרוגרמה תכנונית שנוצרה ארבעה חודשים לאחר שאושרה התכנית המשביחה.

כל שלושת ההליכים נדונו במאוחד ובית המשפט קבע כך:

ראשית, נקבע כי ביטול הלכת "קנית" אינו מאפשר פתיחה מחדש של פסקי דין חלוטים שניתנו בעבר על-יסוד ההלכה שהייתה קיימת; זאת מאחר והעירייה והוועדה המקומית לא הגישו ערעור על ההחלטה שהתקבלה בזמנו על-יסוד הלכת קנית.

בהקשר זה, נדחתה טענת המועצה והוועדה המקומית לפיה יש להחריג תשלומי חובה מוניציפאליים מהכלל בדבר "מעשה בית-דין"; ביהמ"ש קבע שהיטל השבחה, בניגוד לארנונה שמשולמת באופן מתמשך בכל שנת מס, הינו היטל חד-פעמי ולכן הכללים בדבר מעשה בית-דין חלים גם עליו.

שנית, נקבע שכתב ההתחייבות שעליו חתמו החברות אינו מאפשר לרשות המקומית לגבות היטל השבחה מעבר להיטל המגיע על-פי חוק, בין היתר לאור לשונו המפורשת שבה התחייבו החברות לשלם "לפי שומה סופית שתיקבע";

על מנת לאכוף את כתב ההתחייבות, היה על המועצה והוועדה המקומית להחזיר תחילה את הכספים ששולמו בגין ארבעת המגרשים ואז להגיש תביעה אזרחית לבימ"ש לתשלומם מחדש; ובהקשר זה, נדחתה טענת המועצה והוועדה המקומית לפיה החברות השתהו בהעלאת הטענה כי חתמו על כתב ההתחייבות תחת אילוץ ובכפייה.  

לבסוף, ביחס לאופן החישוב של היטל ההשבחה בגין ארבעת המגרשים בהם החברות היו חוכרות, ביהמ"ש דחה את ערעורה הוועדה המקומית, וקבע כי לא ניתן להתחשב בפרוגרמה תכנונית שנוצרה לאחר אישור התכנית המשביחה, בעת קביעת היטל השבחה; שכן, היטל השבחה נועד לשקף אך ורק תשלום מתוך ההשבחה שיצרה התכנית שאושרה, תוך חיוב קיומו של קשר סיבתי בין אישור התכנית לבין ההשבחה.

לפיכך, לא ניתן להסתמך על מסמכים אחרים שנוצרו לאחר מועד אישור התכנית לשם קביעת ההשבחה שיצרה התכנית.

כך, סיכם ביהמ"ש וקבע כי תביעת המועצה והוועדה המקומית נדחית, התביעה שכנגד להשבת היטל ההשבחה מתקבלת במלואה והערעור המנהלי שהגישה הוועדה המקומית נדחה.

קישור לכתבה מאתר גלובס - https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001300708

קישור לכתבה מאתר מגדילים - https://magdilim.co.il/1709201979-2/