הזכות להגיש התנגדות, לאור פסק הדין בעניין אנטרים אינווסטמנט

מאמר זה ייפתח כשם שיש לפתוח כל עניין משפטי – במילות החוק.

תקנה 37 לתקנות התכנון והבניה (רישוי בנייה), התשע"ו-2016 (להלן – התקנה) קובעת בזו הלשון:

"בעל זכות במקרקעין אשר קיבל הודעה על הגשת בקשה להיתר לפי תקנה 36 רשאי להגיש התנגדות בכתב לבקשה להיתר, בתוך 15 ימים מיום קבלת ההודעה בדבר הגשתה; המהנדס ישלח העתק מההתנגדות שהתקבלה למבקש ולעורך הבקשה".

הנה כי כן, התקנה המסמיכה את רשות הרישוי לבחון התנגדויות שהוגשו ולהכריע בהן, הגבילה סמכות זו אך ביחס להתנגדויות שהוגשו על-ידי בעל זכות במקרקעין כאמור בתקנה 37, והיא אינה מסמיכה את הרשות לדון בכל התנגדות שהוגשה על-ידי מאן דהוא ואף לא בהתנגדויות שהוגשו על-ידי גופים ציבוריים או "בעלי עניין" בתוצאות ההליך.

כידוע, רשות מנהלית מוסמכת לפעול אך ורק מכוח סמכות שהוענקה לה בדין, ומשעה שסמכות זו הוגבלה באופן ברור, אין מקום להרחיבה בהתאם לשיקול דעתה של הרשות.

ואולם, במסגרת הפרקטיקה הרווחת, נהגו הועדות המקומיות לזמן גם את מי שאינם בעלי זכויות במקרקעין, להגיש התנגדותם ולהשמיע טענותיהם.

לאחרונה, במסגרת עע"מ 1461/20 אנטרים אינווסטמנט (ישראל) בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (להלן – עניין אנטרים), קבע בית המשפט העליון כי מי שאינם באים בגדר "בעלים במקרקעין" לא יהיו עוד רשאים להגיש התנגדותם לבקשה להיתר בניה.

בכך, שם בית המשפט העליון סוף לפרקטיקה שהשתרשה במסגרתה הוזמנו גם מי שאינם בעלי זכויות להגיש התנגדותם.

בשולי הדברים יוער, כי מעבר להעמדת הדברים על תיקונם, ייתכן ולפסיקת בית המשפט העליון בעניין זה יהיו גם השלכות מעניינות אחרות.

כך למשל, כאשר לפתחו של בית המשפט מגיעה סוגיה של זכויות "מוקנות/מותנות", נדרש בית המשפט, בין היתר, לניתוח רכיב הוודאות אשר אופף את אותן זכויות.

ברע"א 3002/12 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' אליק רון, דן בית המשפט ברכיב הוודאות בנוגע לפוטנציאל מימוש זכויות, וקבע כי ככל שעסקינן בזכויות אשר בינן לבין בעליהם מוביל "גשר ברזל" – היינו שהוודאות בדבר הוצאתן של זכויות אלו מן הכוח אל הפועל גבוה יותר – כך תיקרבנה זכויות אלו אל עבר התחום "המוקנה", ויתרחקו מן התחום "המותנה".

והנה, פסיקת בית המשפט בעניין אנטרים הסירה את משוכת ההתנגדויות, באופן שבוודאי מקרב את בעלי הזכויות אל עבר מימושן.