על נטיעת אנטנות סלולריות צריך לשלם

על נטיעת אנטנות סלולריות צריך לשלם

אלפי אנטנות סלולריות מוקמות ברחבי המדינה בשנים האחרונות והיד עוד נטויה כפי שמבטיחים לנו. ניתן לומר שכולנו משמשים כמעין שפני ניסיון במחקר ארוך טווח, שלא בתנאי מעבדה, אשר תוצאותיו האמיתיות על בריאותנו יתבררו, ככל הנראה, רק בעוד שנים רבות.

אין מחלוקת כי הקמת אנטנה קרובה ל"חצר ביתי" מורידה את ערכו של "ביתי". אפילו שמאי מקרקעין המייצגים רשויות מקומיות הנתבעות לשלם פיצוי בגין ירידת ערך מקרקעין עקב הצבת אנטנות מודים בכך. הרשויות המקומיות המוציאות את היתרי הבנייה להקמת האנטנות, והחברות הסלולריות שכיסוי תקשורתי מבטיח את הכנסותיהן הגדולות, מנסות להרגיע את הציבור בעזרת מחקרים ונתוני קרינה מרגיעים. כמו כן, הרשויות מוסיפות כי מכשיר הטלפון עצמו - המצוי קרוב לוודאי ברשותם של כל המתלוננים - פולט קרינה רבה יותר. עוד טוענות הרשויות כי זה המחיר של הקידמה. האדם המודרני הוא בעד קידמה טכנולוגית המשרתת אותו ומקלה על חייו, אבל בתנאי שהדבר לא ייעשה מול חצר ביתו.

עיקרון הצדק החלוקתי מחייב שאלה שאיתרע מזלם הרע ומול חצר ביתם הוקם אותו מטרד, אפילו אם הוא משפר את חיי הציבור הרחב - יפוצו. במקרה של האנטנות הסלולריות, להבדיל למשל מכביש ציבורי רחב המוקם כדי לשחרר צוואר בקבוק בתנועה, הדבר זועק לשמיים. שכן במקרה זה חברות מסחריות מפיקות רווחי ענק מקיומה של אותה רשת סלולרית. לעומת זאת, במקרה של הכביש ניתן לומר שהציבור בכללותו נהנה ולאו דווקא גורם ספציפי, הזוכה לתזרים מזומנים נראה לעין.

בחוק התכנון והבנייה יש מנגנון מתאים ליישומו של אותו צדק חלוקתי, על פיו זכאי אדם לפיצוי על אובדן ערך נכס המקרקעין שלו עקב אישורה של תוכנית בניין עיר. עיקרון הצדק החלוקתי מחייב שחלק מאותה השבחה יופרש לכיסוי ירידת הערך של הנכסים שנפגעו. היתרון במנגנון זה בהשוואה לתביעות נזיקין רגילות הוא שאין הניזוק חייב להוכיח נזק של ממש כמו, למשל, מחלה; ואין הוא חייב להוכיח שהמזיק התרשל, הפר חוק וכו'.

בעלי נכסים שמול חלונם הוקמה אנטנה, מנסים בימים אלה לתבוע פיצוי בגין ירידת ערך מקרקעין. תביעות אלה מעלות כמה סוגיות משפטיות ייחודיות, המעוררות ספק באם תביעות אלו אכן מתאימות למנגנון האמור. הרשויות המקומיות נאלצות להתמודד לבדן בשלב זה מול התביעות, שכן, ככל הנראה, הן לא קיבלו התחייבות לשיפוי מהחברות הסלולריות. לפיכך הן מנסות להיאחז בטענות שונות כדי להדוף את אותן תביעות.

סוגיה ייחודית מרכזית היא שהאנטנות מוקמות מכוחה של תוכנית מתאר כלל ארצית החלה על שטח המדינה כולה. התוכנית חסרה את השרטוט האופייני לתוכניות בניין עיר ממנו ניתן ללמוד היכן בדיוק עומדת להשתנות נורמה תכנונית. לפיכך, התביעות מוגשות רק לאחר הקמת אנטנה במקום קונקרטי. הגשת תביעה ערטילאית בגין כל הגגות במדינה רק עקב פוטנציאל הקמה של אנטנה, עקב אישורה של התוכנית הארצית, היא מופרכת. הרשויות מצדן טוענות כי לא ניתן להגיש תביעת ירידת ערך בגין עצם הקמת האנטנה - מתן היתר הבנייה - אלא בגין תוכנית בניין עיר בלבד.

סוגיה שנייה היא כדי שנכס יוכל לזכות בפיצוי, עליו להיות נכס גובל לתוכנית הפוגעת. התובעים טוענים כי התוכנית חלה על כל המדינה, לפיכך ברור כי כל נכס החשוף לקרינת אנטנה ספציפית הוא "נכס גובל". לעומת זאת טוענות הרשויות, התביעה בגין היתר בנייה ולכן יש לבדוק כי הנכס התובע גובל בנכס עליו הוקמה האנטנה.

סוגיה אחרונה היא ההתיישנות. תוכנית המתאר הארצית להקמת אנטנות סלולריות (תמ"א 36 א) אושרה לפני יותר מארבע שנים. תקופת ההתיישנות בתביעות לירידת ערך היא שלוש שנים בלבד.

התובעים טוענים כי יש למנות את ההתיישנות מיום הקמתה של כל אנטנה ספציפית, אחרת ייגרם שוב אבסורד, על פיו, כל תושבי המדינה בעלי הדירות היו צריכים להגיש תביעות ערטילאיות לפני תום שלוש השנים מיום אישורה של תמ"א 36 א'. פתרון אחר הוא לפנות לשר הפנים בבקשה להארכת מועד להגשת תביעה.

אכן קשיים רבים ניצבים בפני המבקשים סעד בגין ירידת ערך מקרקעיהם עקב הצבת אנטנה סלולרית. אין ספק שבמסגרת הדין המצוי, הטריבונלים ובתי המשפט העוסקים בכך יזדקקו לפרשנויות ייחודיות של החוק כדי להבטיח שהעיקרון הצדק החלוקתי יישמר.

נכתב ע"י עו"ד מיכאל רוזן. פורסם באתר "הארץ" ב- 4/3/07.